בשנת 1968 יצא ספרו “The Bikeriders” של הצלם דני ליון, ליון התלווה לכנופיית אופנוענים וצילם אותם במשך תקופה בחייהם. הסרט בעל אותו השם לוקח תמונות נבחרות מתוך הספר ובונה בהשראתם סיפור על מועדון אופנוענים בשיקגו של שנות ה-60 המוקדמות.
את הסרט מביים ג’ף ניקולס, שאישית לא הכרתי, אבל הקאסט מלא הכוכבים שלו והטריילר גרמו לי לרצות לראות אותו, ולו רק בשביל שאני אוכל להגיד שהסרט הזה הוא בכיכובו של טום הארלי (הארדי).
לא ידעתי יותר מידי לאן אני נכנס, אבל מצאתי את עצמי במסמך היסטורי, שגם אם בדיוני, מראה סיטואציות ומקרים שמרגישים עכשוויים מאי פעם, ובכל זאת אם הייתי צריך לתייג את הסרט במוח שלי, הוא כנראה היה נכנס לקטגוריית “סרטים שאבא שלכם יאהב”, אבל יכול להיות שגם אתם.
מועדון הרוכבים – העלילה
“מועדון הרוכבים” מספר את סיפורו של מועדון האופנוענים ״הוונדלס״ שהוקם על ידי ג׳וני (טום הארדי) והחברים בו. הסרט מתמקד בעיקר בזוג קטי (ג’ודי קומר) ובני (אוסטין בטלר) ובחייהם בחברת הוונדלס במשך כעשור.
רוכבים יחד, מתים יחד
בשנייה שיצאתי מ”מועדון הרוכבים” הדבר היחיד שחשבתי עליו היה הציטוט של טוני סטארק מתחילת הסרט “איירון מן 3”:
אתה מתחיל עם משהו טהור, משהו מרגש. ואז מגיעות הטעויות וההתפשרויות, אנחנו יוצרים את השדים של עצמנו.
ואכן, אני מרגיש שזה ציטוט שבקלות היה יכול להיות חלק מהסרט, שכן הוא מראה איך בעשור מועדון הוונדלס הפך ממקום מפלט לאנשים ממוצעים שמחפשים קבוצה להשתייך אליה למפלצת ענקית עם שלוחות בכל רחבי ארצות הברית.
ונכון, הסיפור של “מועדון הרוכבים” הוא לגמרי בדיוני, אבל הוא מרגיש כל-כך מוכר. בין אם הסרט יזכיר לאנשים חבורות וחברים שהם הפסיקו להיות חלק מהם במהלך השנים, סיפורים שהם מכירים או אפילו סרטים כמו “הרשת החברתית”, ובצורה קומית כלשהי את הסדרה “עמק הסיליקון”, כל אחד יצליח למצוא בוונדלס משהו מוכר, וזה בעיניי חלק ממה שמצליח להפוך את “מועדון הרוכבים” לסרט מוצלח.
עוד גורם שתורם להצלחת הסרט הוא הקאסט מלא הכוכבים שלו. הסרט מעוטר בשחקנים שראינו ממש לא מזמן ומרגיש כמו עוד סרט שהם יוכלו להכניס בשמחה לתוך הרפרוטאר שלהם.
הוותיק והמוכר בקאסט הוא כמובן טום הארדי, שמלבד העובדה שאני עד לרגע זה לא בטוח מה המבטא שהוא עשה בסרט והאם זה הקול האמיתי שלו כשהוא משחק את ג’וני באגרסיביות שאיכשהו יש בה גם רוך.
אוסטין באטלר, שלאחרונה ראינו ב”חולית 2″ משחק את הדמות המרכזית אחריה אנחנו עוקבים – בני, שהוא קצת השטחה של “תראו אותי אני הילד הרע פה”, וגם מזכיר מאוד את התפקיד שלו ב”אלביס“, אבל סך הכל התפקיד הולם אותו, אז מי אני שאתנגד.
מי שגונבת את ההצגה בסרט וללא ספק מחזיקה את הסרט על הכתפיים שלה היא ג’ודי קומר (“להרוג את איב”), שמוכיחה שגם לה יש לא מעט מבטאים, ולמרות שהוונדלס הם נושא הסרט, אני מרגיש שהדמות של קומר היא כנראה החשובה בסרט, וזה נהדר לראות אותה מתעלה על כל חבריה לסרט.
עוד משחקים בסרט בויד הולברוק (“לוגאן“), מייקל שאנון (“איש הפלדה”) נורמן רידוס (“המתים המהלכים”) בתפקיד שנראה כאילו נכתב רק בשבילו וההוראות שלו היו “פשוט בוא”, ואפילו מייק פייסט, שלאחרונה ראינו ב”מתחרים” ומשחק בסרט את בן דמותו הבדיוני של ליון בזמן התקופה שבה עקב אחרי הוונדלס.
נראה כמו לפני 50 שנה
אחד הדברים שמסוכנים בסרטים שמספרים על היסטוריה כלשהי הוא לא להיות אמין לתקופה מבחינה הפקתית, ופה מתגלה עוד חוזקה של “מועדון הרוכבים”. הסרט מרגיש לא רק כאילו הוא מתרחש בשנות ה-60, אלא כאילו הוא צולם בשנות ב-60, ובצורה הכי טובה שיש.
ההפקה של הסרט תורמת רבות להרגשה הזו, אבל יחד איתה גם פס הקול מלא הרוק-אנד-רול שמלווה את הסרט, הצילום שמרגיש מיושן קצת, למרות שהוא מצולם כנראה במצלמות שרק חלמו עליהם בתקופה ההיא, העריכה ואפילו הקרדיטים וסימוני הזמן שמופיעים לאורך הסרט, כל אלו גורמים לצופה להיכנס, ואפילו קצת להתגעגע, לאספקטים מסויימים בתקופה שייתכן שהוא אפילו לא נולד בה.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “מועדון הרוכבים”?
גם אם הדמויות בסרט קצת שטוחות, והסרט, שאורכו כשעתיים, היה יכול בקלות להוריד ממנו כחצי שעה ועדיין להיות רלוונטי, בניית העולם והסיפור על איך חברויות והרצון להקים מועדון סביב רעיון מאוחד קמות ומתפתחות הספיקו לי כדי ליהנות מ”מועדון הרוכבים”.
אני לא חושב שזה סרט שצריך לראות יותר מפעם אחת, אבל לראות אותו פעם אחת? צריך.
עוקבים? כל החדשות מגאדג'טי
חלק מהפוסטים באתר כוללים קישורי תכניות שותפים, עבורם נקבל עמלה עם ביצוע רכישה בפועל של מוצרים. עמלה זו לא מייקרת את העלות הסופית של המוצרים עבורכם.
הסקירות והתכנים המופיעים באתר מהווים המלצה בלבד, וכך יש להתייחס אליהם. כל המחירים המופיעים באתר נכונים ליום הפרסום בלבד והאחריות לקניית מוצר או שירות כזה או אחר מוטלת עליך בלבד – השימוש באתר בהתאם לתנאי השימוש והפרטיות.